את “לפני המקום” ספרו האחרון של חיים באר– כמה סמלי ,נזדמן לי לקרוא בטיסה הביתה לפני ראש השנה.
ספר מעולה על ספריות אספנות ספרים ועולם של רבנים על שושלותיהם, כתוב בעברית יפה, מדויקת ומכיל מארג שלם של סיפורים מעט בסגנונו של עגנון.
הו, עד כמה גאים היינו בילדותינו בכך שהעם היהודי הפך את הפירמידה ושוב היננו עם ככל העמים הקשור בטבורו לקרקע, לא כנדל”ן, אלא כערך, וההתיישבות העובדת הינה ההוכחה לכך , ומה שאפנו לדמות למחזורים שלפנינו ;להגיע ל”גרעין” ול”הגשמה” .
את הכול סחף הרוח; החיבור לקרקע הפך לחיבור לנדל”ן ול”יזמיו”. ה”ספקולנטים” של פעם שההתייחסות אליהם הייתה במקרה הטוב סלחנית הפכו למובילים החברתיים. טוב, נגררתי.
שבוע שבו המציאות עולה על כל דמיון (רצח פעוטה ע”י סבה והטבעת פעוט ע”י אימו) , משמשים כמעין רקע ומעבר בין תכניות “המציאות” שעל המרקע. אך נסתיים לו “כוכב נולד” והנה ההו-הא הבא.
אין כבית החולים מלהשיבך לאמיתות הבסיסיות, ש”העיקר הבריאות” אחת מהן.
עוד באותו בוקר יום שישי, בטיסה חזרה, הרגשתי את הדקירה בשיפולי הבטן שאותה ייחסתי לאוכל בבנגקוק.
בבית, התגבר הכאב והפך לחום וצמרמורות.
משק המים; מלים ארכאיות ומעוררות נוסטלגיה לימים שבהם הביטוי “משק” משול היה לביטוי “סלע קיומינו” שטבע ביבי .
ה”משק”, היה אז בראשית קיום המדינה לביטוי שבפניו עמדו דום.
בצבא הייתה “חופשת משק” שמורה ל”עובדי האדמה” שבין החיילים שחייבים לחזור ולעזור בעונה הבוערת של העבודות החקלאיות. ו”בן משק” היה כינוי של כבוד.
בימים ההם הכול סבב סביב האבות המייסדים. תנועת העבודה, ההתיישבות העובדת.
וכך גם הארגונים והמפעלים שהוקמו ע”י ההסתדרות הכללית וזכו לשם המכובד “משק העובדים” - לימים חברת כור ההסתדרותית ,עד לפרוקה\הפרטתה.
לא נותר לי אלא להצטרף למפנים לאתר סרטוני אנימציה מופלא שרבים וטובים מפנים אליו , אכן מיוחד ומושקע ראה להלן:
אנימצית ציורי קיר #1
עיתוני חינם ,אופנה מתחדשת העוקבת אחר העיתונות העולמית שבמסגרתה תוחבים לידיך ברכבת או ע”י הקופאית בסופר, גיליונות נייר- “חינמונים” .לחילופין מונחות להן חבילות של “הושט ידך וקח” במקומות נגישים.
מפעם לפעם אני מציץ בהם בחטף, ולסל.
קיץ של שנת 1954 אולי 1955 , כרגיל אני יוצא לבית הספר עם התיק ושקית האוכל, ילד בכתה ג או ד .
החום הכבד טרם החל, רחוב כ”ז בקריית חיים עטור משני צידיו בשיכוני שנות ה50 בוריאציות שונות ,שהחדשה שבהם קרובה לבית הספר היסודי – ארלוזורוב.
וחג שבועות תעשה לך , מתנגנת המנגינה הישנה בראשי, ומזכירה לי את ההתרגשות הטנא בגדי החג וההתלבטות של מה לשים בטנא באותם ימים רחוקים. הטנא עצמו, על פי היכולת והנהוג אז, מורכב מקופסת נעלים וידית קרטון מאולתרת, בתוכו מספר ירקות שזה עתה נקנו בצרכניה שבקצה הרחוב.
הלבוש חגיגי, וכמנהג עדות הפולנים, גרביים וסנדלים, כן עד לאותו רגע שעמדנו על דעתינו והבנו שצו האופנה הצברי הינו סנדלים ללא גרביים.
הסנדל עצמו , “סנדל סוסה” כפי שנדמה לי קראו לו אז וליווה אותנו שנים רבות כמותג של “ישראליות”, לימים הוחלף בסנדלי “שורש”, וכיום סוף סוף לא צריך להסתכל על הסנדלים בחו”ל כדי לדעת שאתה ישראלי - מספיק לבדוק את התנהגותך.
והילד ההוא הוא אני-קרית חיים רח כ”ז 1 שבועות.
מטקבקים אחרונים