מרים ראשו מהכר,

מטפורית ;זה שנים שאינו משתמש בכרית. רק חלום, “מה זה היה?” הוא מהרהר.

קרעי החלום, עדיין טריים, מתחילים לפוג במהירות אם לא אזכר עכשיו הוא חושב לעצמו, עוד מעט לא אזכור דבר.

מנער את שרידי קורי השינה, מתנדנד לו לחדר המחשב, נוטל דף מהמדפסת ומתחיל לשרבט מילים “עיר”, “בריחה”, המלים קורמות עור וגידים.

עיר משונה. תל אביב? לפנות ערב, אור רך ומוזר, ספק יום ספק לילה, במדרכה הספסל לפניו הולך ומגשש את דרכו לעברו.

ברקע מחשבה טורדנית; איך הגיע למצב זה , ללא אישה ללא ילדים, הזמן חלף כהרף עין . איך לא הבחין בכך? הנה הוא כאן.
לבדו, רווק מזדקן, בודד.

מתיישב על הספסל. לידו, מתחת לכספומט הפעור בצלעו של סניף בנק, שרוע לו הומלס על המדרכה. לידו פנכת מתכת למטבעות? לאוכל? בקבוק ריק של וודקה? מים? מה זה חשוב הוא מהרהר.

על שרפרף מתקפל, יושבת מנגנת בכינור אישה מהודרת בלבושה , לחן חוזר היא מצרצרת באוויר , מביטה בעוברים ושבים, כוס הפלסטיק שלידה ריקה.

מפעם לפעם מגניבה אליו מבט. כשמצטלבים מבטיהם הוא ממהר להשפיל את שלו, נבוך.
הוא ממהר ומתכוון להסתלק. קם מהספסל נעמד במקומו, ניידת משטרתית מחליקה לשפת המדרכה,שני שוטרים גברתנים מביטים בו, השוטר שבחלון מגלגל אותו למטה ובקול רם מצווה עליו להתקרב.

ללא התלבטות כמעט הוא פותח במנוסה לסמטה שמולו הצמודה לבנק. השוטרים מתעשתים, דולקים בעקבותיו וצועקים לו: עצור ומייד.
מתעלם מהם, הוא רץ מבלי להביט אחורנית.

בקצה הסמטה, מולו עומד גברבר מוצק וצעיר , חיוך זדוני על פניו והוא מטה גופו אליו בכוונה לעוצרו.

לאאאא! נפלטת זעקה אילמת מפיו. חושך. הוא נעור בבעתה.

מוזג לעצמו כוס מים במטבח, חוזר למיטה נשכב לצד אשתו בהקלה, עוד מעט קט צריך להתעורר. הנכדים מגיעים; שבת היום.