יחד עם ה “דצ”ח באח”ב המתקרב מתרבים סימניו של הפסח.
ראש וראשון קרירות ורעננות הבוקר, אחריו עיתות האובך שנוא נפשם של הממרקים והמתכוננים האמיתיים לחג שהחזאי התורן מזכיר להם את “חוכמתו” בפסח לא מנקים.. ואולי הימצאותו של האובך עתה שבועיים לפני החג דווקא מבשר שלקראת החג יהיה מזג האוויר צלול מתמיד.
ישובה על כורסת אמריקן קונפורט מותג שבשמו ה”עברי” כל כך מייצג רגעי שיא של נוחות מפנקת כמאמר הפרסומאים.
שריד לרוני הנמרצת , מנסה למצוא מנוחה בחיקה; אחרונה.
בכורסאות אני יודע ,טמונים הזיכרונות .
איש איש בתורו; קורסים לתוך עצמם בשעות של נים לא נים.
שכיבי מרע, מבקשים למזער את כאבם.
בין הקיר למיטה ,נשכב לשינה,על המזרון הדק.
אבי מחרחר; נשימותיו כבידות , נוכח כל העת.
הגם אני נוכח שם בשבילו?
הלילה נמתח לקיצו, שחר מפציע.
עוד יום של זמן שאול, סיפו של הגעגוע.
בפעם האחרונה ששקע בנמנום, נזכר דני הייתה השעה שלוש לפנות בוקר, הוא מצמצם עיניו בריכוז מתקשה להבחין בספרות השעון שלצידי המטה ומוצא שחלפה מחצית השעה בלבד.
למה זה קורה לי,סוף סוף אנחנו בחופשה בפריז וחוסר המנוחה הזה המעיב על בקריו בארץ שב וחוזר אף כאן, ושוב הוא שוקע בנמנום.
רק בפעם החמישית , הוא מבחין בחלון שלידו בשחר החיוור המחליף באורו את הצהוב של מנורת הרחוב.
המשך »
איך הייתה לה איה לאם צעירה; קורנת. נדוש?
עוקב אחר תנועותיה עם עוללה , בטוחה.
מאמה ירשה את חכמת המעשה.
מה ממני אני תוהה, תווי פנים? גוונים? וזהו?
מיום ליום גוברת אהבתה ליובל.
ומה עלי ? נעטף ברחמים עצמיים.
מטפורית ;זה שנים שאינו משתמש בכרית. רק חלום, “מה זה היה?” הוא מהרהר.
קרעי החלום, עדיין טריים, מתחילים לפוג במהירות אם לא אזכר עכשיו הוא חושב לעצמו, עוד מעט לא אזכור דבר.
מדי יום לעת ערבית כבתפילה, שיחת טלפון ארוכה לאימו .
“יִגַאלֶה” קוראת היא לו בחיבוב; לבנה יחידה , יתום מאב עוד מינקותו.
בגינה, עם חברים, קולו העמוק, החם אופף אותי בדרכי למכולת השכונתית, לא עוד.
חודשי סבל ,טמון באדמה, מתפשט מגשמיות.
“איש שקל לאהוב” אני משיח לנעמי, “כן , איש טוב באמת” היא עונה.
קרעי זיכרונות שוקעים בי, בִמְקוֹם.
אין איש מת אלא לאשתו, אני מביט בה ושותק.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ב.
דף כב,ב ……
אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה אין איש מת אלא לאשתו שנאמר (רות א) וימת אלימלך איש נעמי ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר (בראשית מח) ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל:….
פוסט שקראתי אצל דרור בורשטיין,זכר פוסט אחר לפורים שכתב דב אלבוים- והנה אני כמהוד זה שקיבל עירור מוצף במחשבות ערניות חיוניות ובעיקר ,בלתי נשלטות. (על “מהוד” ו”עירור” ראה ביצירתו של סער בדש.)
האם כולן הינן הד לאותו עירור האין בהן שום שמץ “מקוריות” ? מביש ככל שיהיה, איני יודע.
כבבור התחמיץ בכנרת ולידו הצמיגים חלקם משמשים כמשקולות על יריעות הניילון וחלקם מושלכים בצד הדרך.
משקולת השנים רובצת לה על תערובת הזיכרונות והמחשבות ;והתערובת תוססת ומפיקה מחשבות משלה, כבבור התחמיץ גם הן יאבדו בקיבותיהן של בני הבקר ואולי יזכו לרגע של חסד בעת העלאת הגירה.
ועידת האו”ם בנושא הגזענות בג̒נווה (דרבן 2), אחמדינג΄ד נושא דברים .
סיפורו של אליהו ואחאב בספר מלכים א פרק י”ח.
אליהו צופה גשם , באופק לא רואים דבר כך מדווח נערו של אליהו .רק בפעם השביעית הוא רואה עב קטנה ככף איש עולה מים . גשם חזק יגיע.
מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם. מג וַיֹּאמֶר אֶל-נַעֲרוֹ, עֲלֵה-נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ-יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט, וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה; וַיֹּאמֶר, שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. מד וַיְהִי, בַּשְּׁבִעִית, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם; וַיֹּאמֶר, עֲלֵה אֱמֹר אֶל-אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד, וְלֹא יַעֲצָרְכָה, הַגָּשֶׁם.
הייתכן שצופים אנו באותה עב קטנה שעולה לה מג΄נווה?.
כבכול חג משפחתי קצת לפני הפסח (כמו גם לפני ראש השנה או חג המולד; רחמנא ליצנן) מתעוררים הדיונים על “מועקת החג” אותה מועקה הנגרמת מהצורך להזמין שארי בשר גם כאלה שלא מהדרגה הראשונה לשולחן הסדר ועוד יותר מכך לבלות במחיצתם מספר שעות, “שפוטים” להערותיהם על טיב המזון ,הבת שטרם נישאה ולעומתם הבן המוצלח שלהם, שעושה דוקטורט בבוסטון.
בקיצור ,מתכון בטוח לריבים ,מאופקים עד קולניים בין בני המשפחה. מומחים לדבר משיאים עצות למיניהם. הטובה שבהם, מניסיון ,לברוח לנופשון בחו”ל , אבל מתאימה רק לעזי הנפש שבנו.
מפי עוללים ויונקים יסדת עז ;שיחה שהתקיימה השבוע בין אשתי לנכדי בין ה 4 ברכב, בדרך הביתה מהגן.
יונתן- איך קוראים לאימא שלך?
תמי- חנהל΄ה.
יונתן – ואיפה היא?
תמי- היא מתה .
יונתן- למה היא מתה?
תמי- כי היא הייתה חולה.
יונתן- ולמה מתים?
תמי- לפעמים אנשים נעשים זקנים ולפעמים חולים ובסוף כולם מתים.
יונתן פרצופו מתעוות – אבל אני לא רוצה שאבא שלי ימות.
תמי- אבל מה פתאום; רק שהוא יהיה זקן ויש עוד הרבה הרבה זמן.
יונתן ,לא מרפה- ומה יהיה בעולם; שכולם ימותו?
תמי- כל הזמן נולדים תינוקות ויש יש ילדים קטנים ואח”כ אנשים ורק אחרי הרבה זמן מתים זקנים.
(ובניסיון הסחה), תגיד אני זקנה או צעירה ?
יונתן- את זקנה.
תמי- אתה רואה, אני חיה וכך גם אבא שלי; רב סבא אבינעם.
יונתן, בבכי קורע לב, אבל אני לא רוצה שאבא שלי ימות…
מילות מפתח ולא על פי סדר חשיבות – הגרעין האיראני, הסרט הישן “על החוף” ,נטישה,שואה ותקומה,מה יהיה?
סצנת הסיום מ”על החוף” – הצוללת הגרעינית חוזרת לארה”ב ומשאירה את המלח האוסטרלי בעיר הולדתו יחד עם כל דרום כדור הארץ שהושמד מנשורת גרעינית.
ולנחמה , מה טוב משיר ערש עברי - לילה לילה ושלושת הפרשים
מטקבקים אחרונים