דוק קל מכסה את עיניו של אבי בדברו על ה”יגדס” , אותם גרגרי יער,שהיה מלקט ואוכל ביערות שסביב עיירת הולדתו פרצ΄ב ,לפני שכילתה אותה ה”בעירה הגדולה”.
יגדס; אני שומע, וזיכרון אבי עולה בי.
כמו כאן:
בסרט המצוין ,”פיצה באושויץ” ,שהוקרן ליום השואה.
יגדס - מפולנית הוטמע באידיש - גרגרי יער , Berries או אוכמניות בשפתינו.
ישובה על כורסת אמריקן קונפורט מותג שבשמו ה”עברי” כל כך מייצג רגעי שיא של נוחות מפנקת כמאמר הפרסומאים.
שריד לרוני הנמרצת , מנסה למצוא מנוחה בחיקה; אחרונה.
בכורסאות אני יודע ,טמונים הזיכרונות .
איש איש בתורו; קורסים לתוך עצמם בשעות של נים לא נים.
שכיבי מרע, מבקשים למזער את כאבם.
בין הקיר למיטה ,נשכב לשינה,על המזרון הדק.
אבי מחרחר; נשימותיו כבידות , נוכח כל העת.
הגם אני נוכח שם בשבילו?
הלילה נמתח לקיצו, שחר מפציע.
עוד יום של זמן שאול, סיפו של הגעגוע.
איך הייתה לה איה לאם צעירה; קורנת. נדוש?
עוקב אחר תנועותיה עם עוללה , בטוחה.
מאמה ירשה את חכמת המעשה.
מה ממני אני תוהה, תווי פנים? גוונים? וזהו?
מיום ליום גוברת אהבתה ליובל.
ומה עלי ? נעטף ברחמים עצמיים.
מפי עוללים ויונקים יסדת עז ;שיחה שהתקיימה השבוע בין אשתי לנכדי בין ה 4 ברכב, בדרך הביתה מהגן.
יונתן- איך קוראים לאימא שלך?
תמי- חנהל΄ה.
יונתן – ואיפה היא?
תמי- היא מתה .
יונתן- למה היא מתה?
תמי- כי היא הייתה חולה.
יונתן- ולמה מתים?
תמי- לפעמים אנשים נעשים זקנים ולפעמים חולים ובסוף כולם מתים.
יונתן פרצופו מתעוות – אבל אני לא רוצה שאבא שלי ימות.
תמי- אבל מה פתאום; רק שהוא יהיה זקן ויש עוד הרבה הרבה זמן.
יונתן ,לא מרפה- ומה יהיה בעולם; שכולם ימותו?
תמי- כל הזמן נולדים תינוקות ויש יש ילדים קטנים ואח”כ אנשים ורק אחרי הרבה זמן מתים זקנים.
(ובניסיון הסחה), תגיד אני זקנה או צעירה ?
יונתן- את זקנה.
תמי- אתה רואה, אני חיה וכך גם אבא שלי; רב סבא אבינעם.
יונתן, בבכי קורע לב, אבל אני לא רוצה שאבא שלי ימות…
מילות מפתח ולא על פי סדר חשיבות – הגרעין האיראני, הסרט הישן “על החוף” ,נטישה,שואה ותקומה,מה יהיה?
סצנת הסיום מ”על החוף” – הצוללת הגרעינית חוזרת לארה”ב ומשאירה את המלח האוסטרלי בעיר הולדתו יחד עם כל דרום כדור הארץ שהושמד מנשורת גרעינית.
ולנחמה , מה טוב משיר ערש עברי - לילה לילה ושלושת הפרשים
כשגרה, חיוג מהיר לביתי.
איה, אני פותח. אבא? מתרונן קולה בחלל המכונית.
באחת ,ניעורים רבדים עמוקים בתוכי ונעם קולה מציפני.
אין הדדיות, אני יודע בהיזכרי בשיחות הטלפון מאבי אלי.
אולי יותר מאוחר, כגעגוע.
שוכב בכסא הטיפולים, ברווח הזמן שבין זריקת ההרדמה למקדח שיקדח בשיניי, אני מביט בכפות רגלי שבסנדלים ומוצא את כפות רגליו של אבי.
מסב ראשי ,מבטי פוגש את זרועותיו הגרומות על מסעד הכסא.
יותר ויותר.
על הספה , עידו ואנכי צופים בערוץ הילדים, אני מושך אותו אלי . כפות רגליו על ברכיי ראשו בסנטרי, מתרפק בהתמסרות גמורה.
שנה הבאה, אני מהרהר לעצמי, כיתה א, לא עוד.
תהליך הדומה מעט להתרוצצות במוחי – זרם התודעה, עובר עלי תוך גלישה באינטרנט, הפניה (LINK ),מובילה אותי לאתר אחר ,משם לאחר, וכך הלאה עד לאין קץ בתהליך זרימה שהמילה “גלישה” יאה לו.
שונה מאד מצפיה בסרט באולם קולנע , יחד עם אחרים, באולם חשוך, המסך ומערכת הקול ממרכזים את חושיך , ללא אימוץ הדמיון אתה מובל לעולם שברא לך יוצר הסרט, וכשהסרט מוצלח לטעמך אתה מזומן לחוויה שלעתים דומה או עולה על חוויה שם, בעולם האמיתי.
ולכך נוסיף גם את האלמנט המרגיע של “בריחה” מאותו עולם ממשי שם בחוץ.
עידית יעל ועידו, עומדים לטוס הערב לניו יורק ,ואנו בדרכנו לאסוף אותם לשדה התעופה.
ברדיו, משום מה , קול המוסיקה, אותה תחנה נידחת (עומדת בפני סגירה?, לא מזמן חתמנו על עצומה שמנסה למנוע זאת.) מפעם לפעם ,כדי להרגע משטף המלל שבערוצים אחרים, אני מזפזפ לשם.
קולה של הקריינית מבשר לנו שהגיע י”א באדר, אותו “חג” אבוד של ילדותינו – לגיבור טרומפלדור ומורשת חצר תל חי.
דודתי האהובה טובה, או טושה בכינויה מבית אבא , שקעה לתוך עצמה בתהליך מהיר של קריסת הזכרון, דמנסיה בשפת הרופאים.
יצחק, בעלה של טושה אחות אימי ,איש קשה שעבר חיים קשים במלחמה ההיא .
את אשתו איבד ביער לשם הם ברחו מעירם ראדום בה נולד עם כניסת הגרמנים.
לקבוצת פרטיזנים הצטרפו הוא ואשתו, וכך תאר הוא לי בלשונו ברגע אחד של חסד בבית האבות ” היה זה ביום אביב היא רצה בשדה הגרמנים ירו והיא נפלה” כן כך בדיוק ובקיצור תאר את האירוע.
מה קרה לשני בניו ואיך הם נרצחו על זאת לא שאלתי ואף לא נרמזתי.
קריית חיים רחוב כ”ז – הבית, אני כבן 6 ואולי 8? , אימא ואבא מתלבשים ומלבישים אותי חגיגית , ואנו הולכים כמנהגינו בקיץ ל”דוד” נחום ולאשתו ברחוב המקביל כ”ח.נחום בעצם הוא גם קרוב משפחה רחוק מצד אימי והקשר חזק ונמשך עוד משם, מפולין הרחוקה.
אימא ואבא סופרים עד 3 ומניפים אותי באוויר עד שלהם נמאס; לי זה אף פעם לא.
המשך »
מטקבקים אחרונים