עוד במונית ,שאנו מגיעים לעיר שלי - לבת ים , אני מרחרח את האוויר, מנסה לחזור ולשחזר את ריח הים. שההסעה של התעשייה הצבאית, שם אני עובד כבר כעשרים שנה, מאיטה בפניה ימינה לרחוב ליבורנו, אני מחכה בקוצר רוח לעצירת בתחנת האוטובוס, יורד כמעט בריצה.
לאחרונה הוא חש באי שקט שאין הוא יכול להגדירו, מתעורר כשעה לפני שהשעון המעורר מורה לו על כך. קרעי חלומות חולפים במוחו ,משתדל לשוב לישון אך לשווא. לבסוף נכנע , קם מהמיטה וממתין במטבח לשעה היעודה.
קימתו תמיד חדה , כבאבחת חרב הוא עובר ממצב שינה לערנות מלאה, ממהר לשירותים , כפי שהרגילו אותו הוריו ה”יקים” בכפר ביאליק: פעילות מעיים סדירה בדיוק בשעה 0600 מבטיחה לך יום טוב היו אומרים לו מדי בוקר שהם דוחפים אותו לתא השירותים הקטן.
דבר לא עזר; לא בכי ולא תחנונים ,כסלע עמדו נטועים וקשובים מעבר לדלת, רק משהסתיים המעשה ואשד הניאגרה שטף את האסלה ליוו אותו לנטילת ידיים ,רק אז שוחרר. כך מקטנות ניטע בו ההרגל. מאז בשעה שש בדיוק הוא ממהר לשירותים . לפחות זה נשאר לי מהם הוא מחייך לעצמו. הוריו, כבר אינם בין החיים והוא מוצא עצמו שב וחושב עליהם בחיבה גדולה אפילו שמותיהם ברטה והנס שבוש בהם בפני חבריו , נעימים לו היום כשהוא מגלגלם בפיו .
ישובה על כורסת אמריקן קונפורט מותג שבשמו ה”עברי” כל כך מייצג רגעי שיא של נוחות מפנקת כמאמר הפרסומאים.
שריד לרוני הנמרצת , מנסה למצוא מנוחה בחיקה; אחרונה.
בכורסאות אני יודע ,טמונים הזיכרונות .
איש איש בתורו; קורסים לתוך עצמם בשעות של נים לא נים.
שכיבי מרע, מבקשים למזער את כאבם.
בין הקיר למיטה ,נשכב לשינה,על המזרון הדק.
אבי מחרחר; נשימותיו כבידות , נוכח כל העת.
הגם אני נוכח שם בשבילו?
הלילה נמתח לקיצו, שחר מפציע.
עוד יום של זמן שאול, סיפו של הגעגוע.
שכאב קל פועם בצדעיו מתרומם יוסף בכבדות במיטתו ומביט בחלון שבחדרו בבית החולים עפולה.
החלון בבית החולים פתוח, כהרגלו משנים , אין הוא יכול לישון במחנק החדר, והאוויר הקריר והמבוסם מהצמחים המטוללים מכה בו מזכיר את בקריו בבית, בקיבוץ.
עוד מעט ביקור הרופאים , ויוסף השוהה כאן כבר לילה שני עושה את כל הניתן כדי להשתחרר מבית החולים.
בפעם האחרונה ששקע בנמנום, נזכר דני הייתה השעה שלוש לפנות בוקר, הוא מצמצם עיניו בריכוז מתקשה להבחין בספרות השעון שלצידי המטה ומוצא שחלפה מחצית השעה בלבד.
למה זה קורה לי,סוף סוף אנחנו בחופשה בפריז וחוסר המנוחה הזה המעיב על בקריו בארץ שב וחוזר אף כאן, ושוב הוא שוקע בנמנום.
רק בפעם החמישית , הוא מבחין בחלון שלידו בשחר החיוור המחליף באורו את הצהוב של מנורת הרחוב.
המשך »
משהוא שאמר ג΄קי בתכנית משותפת ברדיו עם אברי גלעד מהדהד בראשי.
ג΄קי סיפר על משפט שנאמר ע”י בנו הקטן כאשר שיחקו להם בדוקים . אבא ,אמר הילד ,אי אפשר לשחק דוקים עם מיקרוסקופ.
מטפורית ;זה שנים שאינו משתמש בכרית. רק חלום, “מה זה היה?” הוא מהרהר.
קרעי החלום, עדיין טריים, מתחילים לפוג במהירות אם לא אזכר עכשיו הוא חושב לעצמו, עוד מעט לא אזכור דבר.
לפני זמן מה אצל עידו נכדי הגדול התוודעתי לכך שיצא ספר מסעות גוליבר בהוצאה חדשה , ונתבקשתי להקריא לו מספר עמודים לפני השינה.
ברב עניין התיישבתי על מיטתו עם הספר החדש ועב הכרס והתחלתי להקריא. הספר מלא איורים, מפורט, ואני מניח שכולל בתוכו את כל הארצות (ארבע) בהן ביקר רופא האניה האנגלי ,למואל גוליבר.
לא מזמן צילמתי ליד ביתי על גבול רחובות ומושב גיבתון
משוכות צבר
,כעיטור לפוסט בנושא בזיכרונות.
הצטערתי שלא צילמתי גם שתי עמדות שמירה מבוטנות עם חרכי ירי, עמדות שוממות נטויות על צידן, שעמידתן הרופסת משכיחה את היותן גבולות גזרה לישוב יהודי ב 1948, מול הישוב הערבי השכן – זרנוגה.
את “לפני המקום” ספרו האחרון של חיים באר– כמה סמלי ,נזדמן לי לקרוא בטיסה הביתה לפני ראש השנה.
ספר מעולה על ספריות אספנות ספרים ועולם של רבנים על שושלותיהם, כתוב בעברית יפה, מדויקת ומכיל מארג שלם של סיפורים מעט בסגנונו של עגנון.
מטקבקים אחרונים