דוק קל מכסה את עיניו של אבי בדברו על ה”יגדס” , אותם גרגרי יער,שהיה מלקט ואוכל ביערות שסביב עיירת הולדתו פרצ΄ב ,לפני שכילתה אותה ה”בעירה הגדולה”.
יגדס; אני שומע, וזיכרון אבי עולה בי.
כמו כאן:
בסרט המצוין ,”פיצה באושויץ” ,שהוקרן ליום השואה.
יגדס - מפולנית הוטמע באידיש - גרגרי יער , Berries או אוכמניות בשפתינו.
לא ידעתי אך מסתבר שזה זמן מה שמתנהל לו דיון סוער בביצה קטנה והנוגע לנאומו של שופט העליון לשעבר אהרון ברק, נאום שנשא בפני הקרן החדשה לישראל, יוני 2009
כבכול חג משפחתי קצת לפני הפסח (כמו גם לפני ראש השנה או חג המולד; רחמנא ליצנן) מתעוררים הדיונים על “מועקת החג” אותה מועקה הנגרמת מהצורך להזמין שארי בשר גם כאלה שלא מהדרגה הראשונה לשולחן הסדר ועוד יותר מכך לבלות במחיצתם מספר שעות, “שפוטים” להערותיהם על טיב המזון ,הבת שטרם נישאה ולעומתם הבן המוצלח שלהם, שעושה דוקטורט בבוסטון.
בקיצור ,מתכון בטוח לריבים ,מאופקים עד קולניים בין בני המשפחה. מומחים לדבר משיאים עצות למיניהם. הטובה שבהם, מניסיון ,לברוח לנופשון בחו”ל , אבל מתאימה רק לעזי הנפש שבנו.
המועקה שחולל המבצע שאך זה עתה הסתיים, טרם פגה. החל באותה שבת שבה נתבשרנו על פתיחתו של המבצע ועבור דרך שלושת השבועות שבהן הוא התרחש תוך רעמי הפיצוצים והטילים שהלכו והתקרבו למרכז.
לא מזמן צילמתי ליד ביתי על גבול רחובות ומושב גיבתון
משוכות צבר
,כעיטור לפוסט בנושא בזיכרונות.
הצטערתי שלא צילמתי גם שתי עמדות שמירה מבוטנות עם חרכי ירי, עמדות שוממות נטויות על צידן, שעמידתן הרופסת משכיחה את היותן גבולות גזרה לישוב יהודי ב 1948, מול הישוב הערבי השכן – זרנוגה.
את “לפני המקום” ספרו האחרון של חיים באר– כמה סמלי ,נזדמן לי לקרוא בטיסה הביתה לפני ראש השנה.
ספר מעולה על ספריות אספנות ספרים ועולם של רבנים על שושלותיהם, כתוב בעברית יפה, מדויקת ומכיל מארג שלם של סיפורים מעט בסגנונו של עגנון.
הו, עד כמה גאים היינו בילדותינו בכך שהעם היהודי הפך את הפירמידה ושוב היננו עם ככל העמים הקשור בטבורו לקרקע, לא כנדל”ן, אלא כערך, וההתיישבות העובדת הינה ההוכחה לכך , ומה שאפנו לדמות למחזורים שלפנינו ;להגיע ל”גרעין” ול”הגשמה” .
את הכול סחף הרוח; החיבור לקרקע הפך לחיבור לנדל”ן ול”יזמיו”. ה”ספקולנטים” של פעם שההתייחסות אליהם הייתה במקרה הטוב סלחנית הפכו למובילים החברתיים. טוב, נגררתי.
קיץ של שנת 1954 אולי 1955 , כרגיל אני יוצא לבית הספר עם התיק ושקית האוכל, ילד בכתה ג או ד .
החום הכבד טרם החל, רחוב כ”ז בקריית חיים עטור משני צידיו בשיכוני שנות ה50 בוריאציות שונות ,שהחדשה שבהם קרובה לבית הספר היסודי – ארלוזורוב.
וחג שבועות תעשה לך , מתנגנת המנגינה הישנה בראשי, ומזכירה לי את ההתרגשות הטנא בגדי החג וההתלבטות של מה לשים בטנא באותם ימים רחוקים. הטנא עצמו, על פי היכולת והנהוג אז, מורכב מקופסת נעלים וידית קרטון מאולתרת, בתוכו מספר ירקות שזה עתה נקנו בצרכניה שבקצה הרחוב.
הלבוש חגיגי, וכמנהג עדות הפולנים, גרביים וסנדלים, כן עד לאותו רגע שעמדנו על דעתינו והבנו שצו האופנה הצברי הינו סנדלים ללא גרביים.
הסנדל עצמו , “סנדל סוסה” כפי שנדמה לי קראו לו אז וליווה אותנו שנים רבות כמותג של “ישראליות”, לימים הוחלף בסנדלי “שורש”, וכיום סוף סוף לא צריך להסתכל על הסנדלים בחו”ל כדי לדעת שאתה ישראלי - מספיק לבדוק את התנהגותך.
והילד ההוא הוא אני-קרית חיים רח כ”ז 1 שבועות.
כשגרה, חיוג מהיר לביתי.
איה, אני פותח. אבא? מתרונן קולה בחלל המכונית.
באחת ,ניעורים רבדים עמוקים בתוכי ונעם קולה מציפני.
אין הדדיות, אני יודע בהיזכרי בשיחות הטלפון מאבי אלי.
אולי יותר מאוחר, כגעגוע.
שוכב בכסא הטיפולים, ברווח הזמן שבין זריקת ההרדמה למקדח שיקדח בשיניי, אני מביט בכפות רגלי שבסנדלים ומוצא את כפות רגליו של אבי.
מסב ראשי ,מבטי פוגש את זרועותיו הגרומות על מסעד הכסא.
יותר ויותר.
על הספה , עידו ואנכי צופים בערוץ הילדים, אני מושך אותו אלי . כפות רגליו על ברכיי ראשו בסנטרי, מתרפק בהתמסרות גמורה.
שנה הבאה, אני מהרהר לעצמי, כיתה א, לא עוד.
מטקבקים אחרונים